המאמר פורסם ב 27 באוגוסט  בעיתון Huffington Post

אתמול, חמישים ימים אחרי חידוש מעשי התוקפנות בין ישראל לקבוצות ההתנגדות הפלסטיניות ברצועת עזה, הושגה הפסקת אש פתוחה. תנאי העסקה דומים להפליא לאלה שהושגו בהפסקת האש מנובמבר 2012, שלא לומר זהים להם, עם הבטחה להמשיך את המשא ומתן בסוגיות הסבוכות יותר בתוך חודש ימים. סבב התוקפנות הנוכחי, התקופה הכי עקובה מדם שידעה עזה מאז תחילת הכיבוש, הוא הזמן הנכון לחשוב לעומק על שיטת הלחימה הישראלית השנויה ביותר במחלוקת: "נוהל חניבעל".

הלחימה הישראלית ברצועת עזה הכבושה בשבעת השבועות האחרונים הותירה אחריה יותר מ-2,100 הרוגים, רבים מהם נשים וילדים. ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-חאק" תיעד מקרים רבים של מוות והרס, העלולים להיתפס בעיניו של גוף שיפוטי עצמאי כפשעי מלחמה, או אפילו פשעים נגד האנושות. שני מקרים קוראים לתשומת לב מיוחדת מצד הקהילה הבינלאומית, עוד בטרם יובאו בפני שופט כלשהו. האירוע הראשון הוא ההרג שהתרחש ב-20 ביולי בשכונת שג'עייה, אשר גבה את חייהם של 138 אנשים לפחות. ייתכן כי גופות רבות עדיין לא התגלו, שכן חלקים שלמים מהשכונה שוטחו, כפי שמאשרות תמונות לוויין של האו"ם. האירוע השני התרחש ברפיח ב-1 באוגוסט, ונהרגו בו לפחות 190 איש. בתוך ההרס, הרס שהיקפו עצום, עלולות עוד להתגלות גופות נוספות.

מלבד כמות ההרוגים המסיבית וההרס, המשותף לשני האירועים האלה הוא שבשניהם דווח על נפילתו של חייל ישראלי בשבי. בשג'עייה לא דווח על נפילתו של חייל בשבי בבוקר שבו הופגזה השכונה; הדיווחים החלו להופיע רק בערב, אך דווח כי הנפילה בשבי התרחשה בעת מתקפת הבוקר. ב-1 באוגוסט הופיעו מיד דיווחים על נפילתו של חייל בשבי, והתפשטו כבר בעת ההפגזה של רפיח. הדמיון המדאיג בין שני האירועים הביא לחשיפתו של נוהל ידוע פחות, או לפחות מדובר פחות – הלוא הוא "נוהל חניבעל". מדובר בנוהל של הצבא הישראלי, המתיר שימוש בכל אמצעי על מנת למנוע נפילה של חייל ישראלי בשבי, גם אם לשם כך יש להורגו.

במלחמה, אנשים משני הצדדים מודעים לסיכונים הטמונים בה ועדיין הם מוכנים לעשות את ההקרבה האולטימטיבית, כל אחד בשביל המטרה שלמענה הוא נלחם. אחדים עושים זאת מרצון ואחרים מכורח. אף על פי שמוות הוא מרכיב מרכזי במלחמות, הן בשורות המדכאים והן בשורות המדוכאים, המשפט הבינלאומי ההומניטרי מבקש לנטר את הסכסוך המזוין ולהגביל את השפעתו על כל אחד מהצדדים, במיוחד בכל הנוגע לאוכלוסייה האזרחית ולמטרות האזרחיות, אך גם בכל הנוגע ללוחמים הנופלים בשבי.

לרוע המזל, המוות וההרס נבחנים לא פעם מפרספקטיבה סובייקטיבית של היתרון הצבאי שיושג על חשבון קיפוח חייה של האוכלוסייה האזרחית או ההרס שנגרם לרכוש. ואולם אחרי שהאבק ישקע, יצטרך שופט להעריך באופן אובייקטיבי מעשה שהוא סובייקטיבי בטיבו, כדי לקבוע אם הדבר מהווה פשע מלחמה. האמונה שלנו בצדק נובעת מהאמונה בקיומו של הומניזם אוניברסלי שאינו תלוי בכוחות פוליטיים, כלכליים או צבאיים. נמשיך להחזיק באמונה זו, אף כי הדבר נראה היום קשה במיוחד.

עם זאת, האירועים בשג'עייה וברפיח אינם מחייבים אותנו לחכות עד לאישוש אמונתנו בצדק. ממדי המוות וההרס שהתחוללו בשני האירועים, יחד עם ההקשר שבו התרחשו, מצביעים בגלוי על השימוש ב"נוהל חניבעל". עצם קיומו הפורמלי של נוהל זה, הקורא להפגזה מסיבית של אזורים אזרחיים תוך כדי התעלמות מוחלטת מעיקרון המידתיות או האבחנה, מייתר את השימוש במאזני הצדק. זהו מתכון ברור לפשעי מלחמה, ונראה כי הוא יושם בדווקנות.

שאלות רבות יעלו מן הסתם כשהאחראים על הפרות המשפט הבינלאומי שבוצעו יובאו לדין. אך החברה הישראלית חייבת לשאול את עצמה שאלה נוספת. בנימין פרנקלין מצוטט רבות כמי שאמר שאלה שמקריבים את החירות למען הביטחון אינם זכאים לאף אחד משניהם. ומה עם אלה שמקריבים את אנושיותם?